ללמד את הגוף שפה חדשה
אנחנו יושבים זה מול זו על המזרון. הוא נראה בשליטה מלאה, גבר מרשים וחזק.
אבל כשאני מבקשת ממנו לנשום, אני רואה את האוויר נכנס ונתקל בקיר בטון. הוא נושם כדי לחיות, אבל הגוף שלו מסרב לנשום כדי להרגיש.
העיניים שלו מסגירות את הסערה השקטה. הן נפתחות מתוך אי נוחות עמוקה. אני רואה שם הצפה של מחשבות, התרגשות, חוסר וודאות.
אבל ברגע שהעיניים שלו פוגשות את המבט שלי – הן נסגרות מיד. בבושה. הוא מתכנס פנימה, מסתתר.
שאיפה... נשיפה... תן לאוויר למלא את כל הריאות, את הבטן, ולרדת עד לאגן.
הוא מנסה. החזה עולה, הבטן מתנפחת מעט, אבל האגן? האגן נשאר קפוא. דומם.
אני קולטת את הלסת שלו. נעולה. מכווצת חזק.
אני לא נותנת לו הוראה "לשחרר". במקום זה, אני מציעה בעדינות, מזמינה אותו לחקור:
"ביחד עם השחרור של הלסת... מה עוד אתה שם לב שיכול להשתחרר?"
השאלה הזאת עוקפת את הראש. היא מאפשרת לגוף לענות בעצמו.
וברגע שהלסת מרפה מעט – התשובה מגיעה מיד: האגן מתחיל לנוע.
הסכר נפרץ. הנשימה הופכת פתאום לאינטנסיבית, עמוקה ומהירה יותר.
תהליך ה"התחמצנות" מתחיל. הגוף נטען באנרגיה גבוהה.
הוא לא אומר מילה מיוזמתו. השפה המילולית נעלמת.
רק כשאני רוכנת ושואלת בשקט: "מה אתה מרגיש עכשיו?", לוקח לו רגע ארוך לענות. השפתיים כבדות:
"סחרחורת..." הוא לוחש בקושי, "עקצוצים... בידיים, ברגליים..."
בשלב הזה, רוב האנשים נבהלים. המוח מאבד שליטה וחושב שמשהו לא בסדר.
אבל אני שם. בנוכחות שקטה. לא נבהלת.
העקצוצים, הרעד, החום שעולה – אלו לא סימפטומים
של מחלה. להפך. זוהי "הפשרה".
פיטר לוין (מחבר הספר "להעיר את הנמר") מסביר שבזמן טראומה או סטרס מתמשך, הגוף שלנו "קופא" וכולא בתוכו אנרגיית הישרדות עצומה שלא היה לה לאן ללכת. היא נתקעה בשרירים, ברקמות, במערכת העצבים.
כשאנחנו נושמים ככה, אנחנו ממיסים את הקיפאון הזה. ה"נמר" הפנימי מתעורר. האנרגיה התקועה משתחררת ומתחילה לזרום שוב בצורה של זרמים ורגשות עזים.
אני שם לא כדי "לטפל" בו. לא כדי להרגיע את הסערה.
אני שם למטרה אחת: להוביל אותו למקום שבו להרגיש - זה כבר לא מסוכן. וזה מסע רק לאמיצים.
הגוף שלו מכיר רק שתי אפשרויות הישרדותיות: או להילחם, או לקפוא ולברוח.
אני שם כדי ללמד את הגוף שלו אפשרות שלישית: להיות, לנשום ולהישאר בחיים.
להראות לו שזה בטוח לרעוד, שזה בטוח לתת לרגש לעלות בלי להיבלע בתוכו. אני המדריכה שמחזיקה את הפנס בתוך היער החשוך הזה.
ולמה אני מספרת לכם את זה? ולמה בכלל שווה לעבור את הרעד הזה?
כי השריון שלנו הוא מנגנון "טיפש". הוא לא יודע לסנן.
אותו בטון שחוסם את הכאב והפחד, חוסם באותה עוצמה בדיוק גם את העונג. את התשוקה. את השמחה הפראית.
אי אפשר לאלחש רק חצי מהרגשות. כשאנחנו בוחרים לא להרגיש כאב, אנחנו הופכים ל"מהלכים-מתים". אנחנו מתפקדים מצוין, אבל אנחנו כבויים.
אנחנו עוברים את הדרך הזאת כדי להחזיר לעצמנו את הזכות לחיות במלוא העוצמה.
להסכים להרגיש הכל, כדי שנוכל סוף סוף להרגיש גם אהבה.
תעשו רגע בדיקה קטנה, ממש עכשיו:
שימו לב ללסת שלכם – האם היא נעולה?
שימו לב לאגן – האם הוא מוחזק?
תנסו לקחת נשימה אחת עמוקה שמשחררת את שניהם בו זמנית. מה קורה בגוף?