הבטן שאתה מושך פנימה

אני מניחה יד על הבטן שלך, ומרגישה אותה נמשכת פנימה. לא מהמגע. מזה שמישהו נוגע שם בכלל.

אתה שוכב על המזרון, לבד, בחדר סגור, ואין כאן אף אחד חוץ ממני. ובכל זאת הבטן שטוחה, מוחזקת, נמשכת למעלה אל הצלעות. החזה עולה ויורד, נושם יפה, אבל הבטן דוממת. מחזיקה. אני נותנת ליד לחכות שם, בלי ללחוץ, בלי לבקש כלום. היא לא מרפה.

אני שואלת בשקט, "מי לימד אותך להחזיק ככה את הבטן?" אתה צוחק, מגלגל את זה הצידה, "אה, סתם, תפסתי קצת קילו לאחרונה." אבל זה לא הקילו. הרגשתי בטן של גברים בכל צורה ובכל גיל. הבטן הזאת לא מסתירה שומן. היא מסתירה משהו רך.

זו הנקודה הכי חשופה שיש לנו. אין שם עצם שמגן, אין גולגולת ואין כלוב צלעות שסוגר עליה. שם יושב הפחד, שם חוטפים את המכה הכי חזק, שם מרגישים עוד לפני שהראש בכלל מבין. ומישהו למד, מזמן, שרך זה מסוכן להראות. שמושכים את הבטן פנימה, מציגים שטוח, קשה, אסוף. גבר שהכל אצלו מוחזק. וככה הבטן הפכה לשריר של החזקה שאף פעם לא נח, אתה מחזיק אותה בישיבות, מחזיק אותה כשמפחיד, מחזיק אותה כשמישהו מתקרב יותר מדי. בטן שמוחזקת שנים כבר שוכחת שמותר לה פשוט לעלות ולרדת לבד.

וזה לא נשאר על המזרון. זו אותה החזקה בדיוק של "להיות בסדר", של לבלוע ולהמשיך, של אף פעם לא להוריד את המשמר בחוץ. גבר שלא נותן לבטן של עצמו להיות רכה, לא נותן לשום דבר בתוכו להיות רך.

אני לא מבקשת ממך לשחרר אותה. זו עוד הוראה, עוד משהו לבצע. אני רק רוצה שתדע שמותר. שאם הבטן תיפול, תתעגל, תתחיל לנשום לבד, שום דבר רע לא יקרה. שאני לא הולכת להסתכל ולהסב את המבט. בוא נראה פעם אחת, ביחד, מה קורה כשהחלק הכי רך בך מקבל רשות להיראות רך, ולהישאר.

(משהו שנשאר איתי מאז, כמה גברים מסתובבים עם בטן מכווצת כבר שלושים שנה, וקוראים לזה "ככה אני בנוי")