'סליחה' זו המילה הראשונה שלך
נשכבת על המזרון, ועוד לפני שהספקתי לגעת בך, אמרת סליחה. סליחה שקצת קר לך בחדר, סליחה שהגעת ישר מהעבודה ולא הספקת להתקלח, סליחה על הגב, "הוא בטח תפוס לגמרי, אני יודע".
אני מניחה יד אחת על החזה שלך ומתחילה, ותוך דקה זה חוזר. "סליחה, אני כזה קשיח היום." הכתף שלך מתרוממת קצת לקראת היד שלי, כאילו היא רוצה לעזור לי לעבוד, לחסוך ממני מאמץ. "סליחה, אני זז יותר מדי?"
אתה שוכב שם, גבר מבוגר, ומבקש ממני רשות לנשום.
אני עוצרת ושואלת בשקט, "על מה אתה מבקש סליחה?" ואתה צוחק, מגלגל את זה, "אה, הרגל, לא שמתי לב." אבל שמתי לב אני. ספרתי. חמש פעמים בעשר דקות.
זו לא נימוס, וזו אפילו לא באמת מילה. זה הצליל שאתה משמיע כשמישהו נותן לך משהו ואתה לא יודע איפה לשים את הידיים. אתה יודע לקבל עיסוי. אתה לא יודע לקבל טיפול. גם כשהידיים שלי עליך אתה עדיין עובד קשה: מנסה להיות קל להחזקה, נוח, לא כבד מדי, לא דורש מדי. אתה מתנצל על הגוף שלך על עצם זה שהוא תופס מקום בחדר.
וה'סליחה' הזו הרבה יותר זקנה מהחדר הזה. מישהו למד, פעם, שמה שהוא רוצה זה תמיד קצת מטריד. שילד שקט אוהבים, ושצורך שנשמע בקול הוא נטל על מישהו. וככה, בלי שבחרת בזה, גדל בך חוזה שקט: כל דבר שאתה לוקח, אתה חייב מיד להחזיר עליו. שעה של מגע היא לא מתנה, היא הלוואה שצריך לפרוע. אז אתה משלם מראש, במילה.
וזה לא נשאר על המזרון. זו אותה סליחה שאתה שם לפני שאתה מבקש בישיבה מה שבכלל מגיע לך, לפני שאתה מבקש טובה, כשאתה לוקח את החתיכה האחרונה מהצלחת. גבר שמתנצל על כל דבר שהוא לוקח, לומד לאט שמותר לו להתקיים רק באותיות הקטנות.
כאן אתה לא חייב לי כלום. השעה הזו כבר שלך, לא צריך להרוויח אותה ולא צריך להחזיר עליה בסוף. מותר לך להיות כבד. מותר שהגב יהיה תפוס, מותר לזוז, מותר לקחת מקום ולא לשלם עליו בשום מילה.
בוא נראה יחד מה קורה בפעם הראשונה שאתה מקבל משהו בלי להתנצל שקיבלת אותו.
(זה נשאר איתי הרבה אחרי שהלך. כמה גברים אומרים סליחה כל היום בלי לשמוע את עצמם, ועל מה בעצם)