הכאב אתה סופג, הרכות קופצת ממך
אני לוחצת עמוק לתוך הכתף שלך, שם שהכל תפוס וקשה כמו אבן, ואתה בכלל לא זז. אולי אפילו נשען קצת לתוך היד, מזמין אותי ללחוץ עוד. אתה יודע לספוג את זה. הלסת רגועה, הנשימה ממשיכה, אתה כמעט מרוצה מהכאב הזה, כאילו הוא מוכר לך, כאילו הוא ידיד ותיק.
ואז אני מרפה. הופכת את המגע לכלום, רק קצות האצבעות שנחות על העור, בקושי נוגעות. ופתאום הכתף קופצת. יוצא ממך צחוק קצר, עצבני, "זה מדגדג לי", ואתה זז הצידה, מסדר את עצמך, מחפש איך לחזור למגע החזק.
זה לא דגדוג.
לכאב יש שם שאתה מכיר. אימנו אותך עליו כל החיים: תחזיק חזק, תסתום ת'פה, תספוג. לחץ עמוק זה מלחמה, ומלחמה אתה יודע לנהל. יש לך שריון בדיוק בגודל הזה. אבל מגע רך לא נלחם בך. הוא לא מבקש ממך כלום, לא בודק אותך, לא דורש שתעמוד במשהו. הוא רק נותן. ומול זה אין לך שריון, כי אף אחד לא בנה אותך להחזיק דבר שלא תוקף אותך.
מישהו למד, מזמן, שמכה סופגים ושורדים. אבל שיחזיקו אותך ברכות, בלי סיבה, בלי שעשית משהו כדי להרוויח את זה, זה הדבר שמפרק. הרכות מגיעה בדיוק למקום שאף פעם לא הגנת עליו, כי לא ידעת בכלל שצריך.
וזה לא נשאר על המזרון. זה אותו צחוק קצר שיוצא לך כשמישהי אומרת לך משהו חם מדי, ואתה ממהר להפוך את זה לבדיחה. זו אותה תזוזה הצידה כשנותנים לך משהו בלי תמורה, בלי שביקשת. אתה יודע לקבל כשצריכים אותך, כשיש לך תפקיד, כשזו עסקה. אבל שפשוט ירצו אותך, סתם, ככה, זה נוגע במקום שאתה לא יודע מה לעשות איתו.
אני לא הולכת ללחוץ יותר חזק כדי להקל עליך. להפך.
בוא ננסה להישאר עם המגע הרך הזה עוד נשימה אחת, יותר ממה שנוח לך, ונראה מה קורה כשבפעם הראשונה שום דבר לא קופץ אותו ממך.
(זה נשאר איתי אחרי שהלכת. כמה גברים יודעים לספוג הכל, וקופצים דווקא מהדבר הכי רך)