מישהו עומד שם, מעבר לכתף שלך
אני שמה לב לזה עוד לפני שאני בכלל מבינה למה. אתה נכנס לחדר בסדר גמור, שוכב, נותן לי יד לגעת. הנשימה שלך נפתחת יפה, הכתפיים יורדות. הכל נראה בדיוק כמו שצריך.
ואז, ברגע הכי לא צפוי, באמצע חיבוק, כשהגוף שלך כבר רגוע וזורם – העיניים שלך בורחות. לא נסגרות מעונג. הן נתקעות על נקודה איפשהו מעל הכתף שלי, ונשארות שם, קפואות.
אני לא אומרת כלום בהתחלה. ממשיכה לנשום איתך, מחכה לראות אם זה יעבור לבד. זה לא עובר. האגן שלך, שרגע לפני זה זרם בטבעיות, מתחיל לזוז בקצב מוזר. איטי מדי, מדויק מדי, כאילו לפי תסריט. כאילו אתה מחכה לאיזה סימן, לאיזה "עכשיו" שיגיד לך להחליף תנוחה.
עוד כמה שניות אני שותקת, בודקת אם זה ישבר לבד. זה לא נשבר.
אני עוצרת. שואלת בשקט, "על מה אתה מסתכל?"
יש שם שנייה ארוכה. כזאת ששומעים בה רק את הנשימה, לפני שאתה בכלל מנסה למצוא מילים.
אתה מגמגם. בעצמך לא ממש מבין את התשובה שיוצאת לך מהפה: "מרגיש כאילו מישהו נמצא פה. מחכה שיגיע החלק הטוב."
אבל אין פה אף אחד. אין מצלמה, אין שופט, אין זמן שאתה צריך לעמוד בו. יש רק אתה, אני, והחדר. אני שואלת שוב, בעדינות, "מי זה, לדעתך?" ואתה מנסה לצחוק את זה, לזרוק "סתם, שטויות" – אבל אני רואה שזה לא שטויות. משהו בך כבר יודע בדיוק מי זה.
זה לא פחד ממני. וזה גם לא איזו פרנויה מוזרה. זה קהל שבנית לעצמך, סרטון אחרי סרטון, במשך שנים. כל אותם קליפים שנחתכים כדי שאף פעם לא יהיה בהם רגע מיותר, שום נשימה כבדה, שום עצירה, שום דבר שלא "עובד". כל התוכן הזה שנוצר כדי שיצפו בו, יחתכו אותו, יתזמנו אותו, ידרגו אותו בתגובות – השאיר לך שם צופה קבוע. מישהו שיושב מאחורי העיניים שלך ומחכה לרגע הנכון, בודק אם אתה עומד בקצב שהוא כבר החליט מראש שהוא הנורמלי.
אין שם מצלמה אמיתית, ואף אחד לא באמת בודק אותך. אבל אתה עדיין מבצע בשבילו, כי כבר הרבה זמן ככה נראית אצלך אינטימיות – משהו שיש לו קהל, גם כשאתה לבד איתי בחדר סגור.
הגוף שלך אף פעם לא היה הבעיה. אתה פשוט מתפצל לשניים בכל פעם – גבר שנמצא פה, ובמאי שעומד ממש בחוץ, מחכה לתת סימן. ושניכם לא יכולים להיות באותו רגע בו זמנית. מישהו תמיד נשאר בחוץ.
אני לא פה בשביל לתקן אף אחד. אני פה כדי לפנות מקום.
בוא נראה מי עומד שם, מעבר לכתף שלך. נקרא לו בשם, ופשוט ניתן לו ללכת הביתה – כדי שמה שיישאר בחדר יהיה גוף אחד, שלא מבצע בשביל אף אחד. אפילו לא בשביל עצמו.
(כתבתי את זה אחרי מפגש אתמול, כשראיתי את זה קורה ממש מול העיניים שלי, ולקח לי רגע להבין מה בעצם אני מסתכלת עליו)