.. אני יודעת שזה מפחיד

אני רואה את זה לפעמים בטלפון שלי.
הודעה שנשלחת ב-11 בלילה: "היי, ראיתי את הפרסום שלך..."
ואז שקט של יומיים.
ואז עוד שאלה קטנה: אפשר פרטים?

אני יודעת כמה אומץ צריך כדי ללחוץ על ה'שלח' הזה.

כי בחוץ אתם הרי סלעים. אתם אלו שיודעים לאן
נוסעים, מה עושים, איך פותרים.

ופתאום לבוא לכאן, לאישה שאתם לא מכירים, בחדר עם ריח של שמנים ונרות... זה מרגיש כמו לקפוץ בנג׳י בלי גומי.

הפחד הכי גדול הוא לא מה יקרה בטיפול.
הפחד הוא מה יקרה אם תגלו שאתם לא כאלה חזקים כמו שסיפרתם לעצמכם.
שמתחת לכל השרירים והתארים והאחריות – יש גוף שפשוט מתגעגע למגע. יש גוף שצובר לחץ. ויש גוף שהוא בעיקר עייף
שפשוט רוצה לנשום בלי שמישהו יבקש ממנו משהו בתמורה.

אני רואה אתכם כשיש לכם את ה"רעד" הזה בידיים כשאתם מורידים את השעון לפני שנשכבים.
ואני שומעת בקול המתרגש, ותשובות מצומצמות.
אני רואה איך אתם מנסים להצחיק או לדבר שטויות בהתחלה, רק כדי לא להרגיש את המבוכה הזו ששורפת בבטן.
ובעיקר אני מרגישה את הזמזום הזה בחדר, שהגוף והלב שלכם מייצרים.

אני רוצה להגיד לכם משהו מהלב שלי:
זה הרגע הכי יפה ביום שלי.
לא המגע עצמו, אלא הרגע שבו אתם מסכימים להיות אנושיים.
הרגע שבו הלוחם מניח את הנשק בחוץ ונכנס פנימה, פשוט ככה, כמו שהוא. בלי הבטחות, בלי ביצועים, בלי להצטיין בזה.
אז אם התחלת להקליד ומחקת – זה בסדר.
אם נכנסת לפרופיל שלי עשר פעמים ולא שלחת הודעה – זה בסדר.
אני כאן. לא כדי לשפוט, לא כדי 'לתקן' אותך, וגם לא כדי שתהיה 'גבר'.

אני כאן פשוט כדי לתת לך מקום להרגיש, עד שהלב שלך יפסיק לדפוק חזק מלחץ, ויתחיל לדפוק פשוט כי הוא חי.