המפלצת שמתחת למיטה (או בתוך הלב שלך)
פתאום, באמצע הליטוף הכי רך, הוא הופיע. ה"שד" הקטן שלך.
ראיתי איך העיניים שלך ברחו הצידה באותו רגע. איך הנשימה שלך נעצרה פתאום, כאילו מישהו תפס אותך גונב משהו אסור מהמקרר באמצע הלילה. מחשבה אחת חשוכה, פראית, "לא רוחנית" בעליל, חלפה לך בראש – ומיד ניסית לדחוף אותה חזרה למרתף. לנעול את הדלת, לבלוע את המפתח, ולהעמיד פנים שהכל שקט, נעים ומנומס.
אנחנו כל כך מפחדים מהחושך שלנו, שאנחנו מכבים בטעות גם את האור.
לימדו אותך להיות "גבר טוב". מאהב מתחשב, אבא מסור, שותף מכיל. אז חתכת מעצמך, לאט ובשקט, את כל מה שמרגיש פראי מדי, רעב מדי, או "לא נכון". אבל הנה הסוד שהשדים שלך מנסים ללחוש לך: המפלצת הזו היא לא האויב שלך. היא פשוט אנרגיה גולמית, אש חיה שאין לה לאן ללכת.
כשאתה נועל את החלקים ה"אפלים" שלך במרתף, אתה נועל שם גם את העוצמה שלך. את היצירתיות, את הדרייב, את היכולת להרגיש בשיא העוצמה. אתה הופך להיות גרסה מנומסת של עצמך, אבל גרסה כבויה.
בטנטרה, אנחנו לא מנסים לגרש את השדים. אנחנו מזמינים אותם לשולחן. אנחנו לומדים להסתכל להם בעיניים ולהבין שהם בסך הכל חלקים ממך שצמאים להכרה. כשאתה מפסיק להילחם בעצמך, האנרגיה הזו הופכת ממפלצת – לדלק. היא הופכת לעוצמה שקטה שאתה לוקח איתך לכל מקום.
אני כאן כדי להגיד לך שזה בטוח. שזה בטוח להיות הכל – גם העדינות הכי דקה וגם הפראות הכי גולמית.
בוא נפתח את הדלת של המרתף ביחד. לא כדי לאבד שליטה, אלא כדי להחזיר לעצמך את החלקים שאיבדת. כדי שתוכל סוף סוף להפסיק להיות "חצי גבר" ולחזור להיות שלם.
המרחב שלי פתוח לכל מי שמוכן להפסיק לפחד מהצל של עצמו.
(משהו שחשבתי עליו הבוקר, כשראיתי איך הבוקר הזה מתחיל... לפעמים הצל הוא המקום הכי מעניין להיות בו)