אי אפשר להוציא חילזון מהקונכייה בכוח

רגע לפני טיפול.
הרבה פעמים, לפני שהטיפול מתחיל, אני נותנת למרחב כמה רגעים של שקט.

אני לא רצה להתיישב מולו ישר ולהתחיל להפגיז בשאלות.

במקום זה, אני הולכת למזוג לנו שתי כוסות מים.
משאירה אותו רגע לבהות בחדר לבד, להקשיב לנשימה שלו ולפעימות הלב שעדיין מהירות מהדרך.

או שאני מדליקה עוד כמה נרות, בתנועות מאוד איטיות, כדי להכתיב את הקצב החדש ולתת לו עוד כמה רגעים של הסתגלות.

רק אחרי זה אני מתיישבת מולו, אומרת "ברוך הבא" ויוצרת קשר עין.

אנחנו רגילים לרוץ. ממהרים להספיק, לבצע משימות, לתקתק.
אבל לפעמים, כל מה שצריך זה פשוט שקט.
רגע רגוע ללא מילים.

הרי אי אפשר להכריח פרפר להתיישב על היד, ואי אפשר למשוך בכוח חילזון מתוך הקונכייה.
צריך סבלנות. התבוננות. והרבה כבוד לקצב של הדברים.

ורק אז קורה הקסם.
רק אז משהו פנימי עמוק מסכים להיפתח.